בית / MMA

MMA

אמנויות לחימה משולבות (MMA)

'Mixed Martial Arts', או בשמה המקוצר והמקובל MMA (או שמה בעברית – 'אמנויות לחימה משולבות'), היא שיטת אמנות לחימה המשתייכת לתחום הספורטיבי, ובה מתייצבים שני מתמודדים זה מול זה להתחרות קרבית, ללא כלי כלשהו, ותוך שימוש במניפה רחבה של שיטות מעולם הלחימה הגופנית. חוקי ה-MMA מתירים שימוש בטכניקות מתחומי האגרוף, ההיאבקות, הגראפלינג וטכניקות נוספות, אם בעמידה ואם על הארץ.

מקורות ה-MMA

מקורותיו של ה-MMA הם בענף מקביל שהתפתח בברזיל החל בשנות ה-20 של המאה ה-20, דהיינו לפני מאה שנה בערך. ענף זה מכונה 'ולה טודו', או Vale Tudo בשפת המקור, פורטוגלית, ומשמעותו של כינוי זה היא משהו מעין "הכל הולך".

ההיסטוריה של התפתחות ה-MMA מהולה טודו סובבת בעיקר סביב למשפחה ברזילאית בשם גרייסי, אשר היגרה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת לארה"ב, והפיצה בה את השיטה אשר עברה אדפטציות שונות בידי מקומיים והפכה למה שהיא היום.

ה-MMA, וה-UFC

הענף חדר לתודעה הציבורית כבר בשנת 1993, אז התקיימה בפעם הראשונה תחרות ששמה Ultimate Fighting Championship, שהייתה פתוחה לכל אדם מתחום אמנויות הלחימה באשר הן.

אז נקבע כי כל מתמודד רשאי להתחרות בתחרות במסגרת הגבלות מצומצמות ביותר, קריטריון שאיפשר לקבוע מיהו הלוחם המובחר ביותר, ללא קשר לסוג הטכניקה שבה הוא משתמש אלא מעצם יכולתו הנתונה, כאשר לא מטילים על זו הגבלות מעבר להגבלות ספורטיביות מצומצמות המבטיחות הגינות והוגנות ובטחון בריאותי כלשהו בקרב.

הקרב הראשון אי פעם של ה-UFC

 

האופי הלא רגיל של אותה תחרות הימם מספר רב מאוד של אנשים, גם מכיוון שמתמודדים שהיו רזים למדי ונטולי מסת שריר מרשימה, הגיעו למקומות הראשונים בתחרות, בעיקר בעזרת שימוש בשיטות מלוחמת הקרקע שלא היו מוכרות ביותר, ולא על ידי שימוש פר אקסלאנס בכוח פיזי או באגרופים.

במהלך העשור הראשון לקיומו של הטורניר, יצרו מארגניו בהדרגה חוקים חדשים אשר הגבילו במידה רבה יותר את טכניקות הלחימה, בכדי שהענף והתחרות יוכלו להפוך וכן להיחשב לבטוחים יותר וללגיטימיים יותר. מרגע שהתגבשו חוקים אלה, צמח הענף במהירות עצומה, והגיע לדרגת הפופולאריות של ענפי הלחימה הספורטיביים המוכרים והוותיקים, למשל היאבקות מקצועית ואגרוף.

 

UFC בתחילתו – קשה לראות דמיון למה שמתרחש שם היום

עם העלייה באהדה לענף ובעקבותיה בכסף שהחל לזרום בתוכו, פרמטרים משמעותיים של הענף גדלו במהירות, וביניהם צמיחה במספר מחנות האימונים המאורגנים לאימון בשיטה, מספר המתחרים בתחרויות, קינסיולוגיה, שיטות אימון מודרניות ומשוכללות יותר, וסוגים שונים וערוצים שונים של שיתוף מידע הנוגע לתחום.

ה'סינרגיה' המשותפת הזו של בני אדם שונים וזרועות פיתוח וקידום שונות של הענף, הביאו להתפתחות חסרת תקדים בעולם אומנויות הלחימה בכלל. לפני כן, לא היה ניתן לבחון באופן רציני או וודאי תפיסות ותיאוריות הנוגעות לאומנויות הלחימה הקיימות, וכעת אלה יכלו לבוא לחשיפה, בחינה, לימוד שיטתי ושיפור מודע. עד סוף שנות ה-90 הפך לוחם ה-MMA לאב הטיפוס המקובל לאמנויות לחימה בכלל.

לוחם זה יכול להתמודד בקרב נתון של קיק בוקס למשל, עם ה'סטרייקרים' המעולים ביותר או בקרב קרקע עם ה'גראפלר' המעולה ביותר. כוח הסיבולת של מקצועני ה-MMA הפך לכזה של ספורטאי עילית. לדבר זה תרמו גם הערכות האיכות והפופולאריות של טורנירים ותכניות מדור חדש יותר של MMA, כדוגמת UFC ו'פרייד', שגם תרמו להאצת אפיונו של הענף החדש ולפיתוחו המהיר.

בתחילת שנת 1990 התחרו על הפופולאריות בקרב הציבור האמריקאי ובעוד מקומות רבים אחרים בעולם, מספר גדול של אומנויות לחימה מסורתיות, וביניהן קונג פו, קראטה, אמנויות לחימה מערביות שונות, וכאלה המגיעות מקוריאה. לכל סגנון היתה מגמה מאוד מסוימת ולספורטאים אשר הצטיינו בו היתה דיסציפלינה נתונה, שלא ידעה להגיב בהכרח לדיסציפלינה של סגנון מסוג אחר. כך, למשל, קרה שבתחרות אומנויות לחימה מעורבת, באותה שנה, אומנים בתחומים המבוססים על קרב קרקע ('גראפלינג'), למשל היאבקות או ג'יו ג'יטסו בסגנון ברזילאי, העובדים בשיטה של סגירה, טיווח והטלה, ושאמנותם יותר משולבת ומעורבת, שלטו ביד רמה בתחרויות, ואילו אומנים המתמחים בסגנונות כגון אגרוף, קראטה או קיקבוקסינג, המבוססים על התקפות עמידה, נכנעו בזה אחר זה ובצורה שיטתית (לא בלי תסכול ותדהמה) לספורטאים קטנים וחלשים מהם בהרבה, כיוון שלא הייתה להם כל הבנה של ערכי עבודת הקרקע.

 

הקשר של הג'יו ג'יטסו הברזילאי (BJJ) ל-MMA

לעניין הג'יו ג'יטסו הברזילאי יש לומר, כי לזה ול-MMA רב המשותף, אף על פי שפרקטיקות מרובות של הסגנון הראשון אינן מסוגלות לעמוד בלוחמה ממשית מול מתחרה מסגנון אחר תוך הסרת הגבלות. כך, כשניגש אומן הג'יו גי'טסו לקרב עם מומחה MMA, ללא בגד ה'גי' המסורתי מיפן, הוא אינו יכול לבצע פרקטיקות רבות המבוססות על העיצוב המסורתי של הסגנון, למשל לאחוז בשרוולי הגי ולבצע פעולות הכנעה שונות ומגוונות, עליהן התאמן בשקדנות לאורך שנות התמחותו באמנות לחימה מסורתית זו.

 

MMA ויעילותו בקרבות רחוב

חרף זאת נשמעת גם הטענה, כי למרות שספורטאי MMA זוכים לא פעם להכשרה עילאית לקרב מאורגן, מיומנותם פחות 'תופסת' ברחוב, בסיטואציות עימות ממשיות, ולא מתוכננות וספורטיביות, שהן נטולות הגבלות וחוקים לחלוטין. לצורך הגנה עצמית מאירועים שכאלה, יתכן ששיטות אחרות דווקא יעילות יותר. עובדה נוספת המתקשרת לזו האחרונה, היא העובדה שב-MMA לא נהוג ללמוד לחימה כנגד יותר מתוקף אחד ולא נגד כלי נשק, ואולם בסכסוכים או התקפות אמיתיים, ימצא עצמו המותקף, למרבה הצער, בסיטואציות מסוג זה באחוז גבוה של ההתקפות.